Rom, Biblioteca Apostolica Vaticana, Barb. or. 1 / 15 Kolophon Dtn

Personendaten

Schreiber:in

↳ Name

Yāqob ban Yūsəf ban Miššāllēma ban Yūsəf priesterliche Familie
יעקב בן יוסף בן משלמה בן יוסף

Auftraggeber:in

↳ Name

ʿĀbəd Šēma ban Ab Yatrāna ban Nibboš Ēla Familie Akfət
עבד יהוה בן אב יתרנה נפוש אלה

Inhalt

Datierung

14. Ǧumādā ṯ-ṯāniya 887 = 31. Juli 1482 (julianisch: 24. Juli 1482)

Text original

אכתבת זאת התורה הקדושה בשלשה לשונה
וכתב בה מן כי יביאך עד אחרונה
עבדה מסכינה
סגי החטא והפשע ועונה
הצריך אל רתות יהוה רחמנה
יעקב בן יוסף בן משלמה בן יוסף כהנה
הלוי בדמשק על שם סהבה וסמוך קהלה וארכונה
ויקירה וקראה וצלאה וחש<ובה> וכת<ובה> {ויד<ועה>} ושמ<ור> קדש אלפנה
ועשה טהבתה בדן זבנה
עבד יהוה בן סהב<ה> וסמוכה רבה וארכונה
ויקי<רה> וקר<אה> וצל<אה> וחשובה וכתובה אב יתרנה
דמבני הכפית והוא בפעם ההוא בדמשק שכונה
והוה חסולה בעזרות יהוה אל קנא
ביומה הברוך תנינה
והוא ארבע עשר יום מן חדש \\ {גמדי} אחרונה
המזדמן ארבע וכ' מן תמוז שנת ז' ופ' וח' ק' שנה
תהי בריכה עליו ועל מה לו מן בנה
וימלי ברה יקרי לגבה בנה ובן בנה
בשלשה והמלך ובן עמרם מהימנה
מודאה לאלה דכן סעד בשמח ושדכנה

Text übersetzt

Diese Heilige Tora wurde in drei Sprachen geschrieben,
und es schrieb darin von Wenn dich (YHWH, dein Gott, in das Land) bringt (Dtn 7,1) bis zu ihrem Schluß
der arme Diener,
voll der Sünde, Schuld und Vergehen,
der des Wohlwollens YHWHs, des Barmherzigen, bedarf,
Yāqob ban Yūsəf ban Miššālēma ban Yūsəf, der levitische
Priester in Damaskus, auf den Namen des Alten, der Stütze der Gemeinde, des Anführers,
des Ehrwürdigen, des Lesers, des Beters, des Rechners, des Schreibers, {des Wissenden,} des Bewahrers der Heiligkeit der Lehre, des Wohltäters zu dieser Zeit
ʿĀbəd Šēma, Sohn des Alten, der großen Stütze, des Anführers,
des Ehrwürdigen, des Lesers, des Beters, des Rechners, des Schreibers Ab Yatrāna
aus der Familie Akfət, er wohnt derzeit in Damaskus.
Und sie wurde beendet mit Hilfe YHWHs, des eifernden Gottes,
am gesegneten Montag,
das ist der 14. Tag des Monats Ǧumādā ṯ-ṯāniya,
der dem 24. des Tammūz des Jahres 887 entspricht.
Möge sie ihm gesegnet sein und dem, den er von seinem Sohn hat .
Möge er (Gott) seinen Sohn würdig sein lassen, in ihr zu lesen – seinen Sohn und den Sohn seines Sohnes,
bei den drei (Erzvätern) und (Josef,) dem König, und dem Sohn Amrams, dem Getreuen.
Dank sei Gott, daß er half mit Fröhlichkeit und Freude.

Sprache

Samaritanisch

Skript

Samaritanisches Hebräisch

Link zur Handschrift

[IT-RO-BAV] Rom, Biblioteca Apostolica Vaticana, Barb. or. 1: Samaritanischer Pentateuch

Link zur Abbildung

https://digi.vatlib.it/view/MSS_Barb.or.1 (fol. 264v)

Bemerkung

Das Kolophon bezieht sich auf die Handschrift, aus der fol. 261–264 stammen (R1.2), nicht auf den Hauptteil der Handschrift (R1.1), der damit – anders als bei CROWN, SSM, S. 473f., angegeben – kein Beispiel für “tandem writing”. Es ist – wie auch die Kolophone in R1.1 – gereimt, auf die Endung ־נה, und bezeugt daher einige Abwandlungen sonst relativ feststehender Formulierungen.

אלפן – wörtlich „die Lehre“ – ist eine gängige Bezeichnung für die Tora.

והוה חסולה – wörtlich „und ihre Beendigung geschah“.

ועל מה לו מן בנה – „und dem, den er von seinem Sohn hat“. D. h. sein Enkel.

תמוז – „Tammūz“ ist der samaritanische und islamische Name für den Monat Juli des Julianischen Kalenders.

Die drei Erzväter, Josef und Moses werden in der samaritanischen Liturgie häufig in dieser Kombination als Gewährsleute angeführt. Die Epitheta sind dabei variabel und teilweise dem Bibeltext entlehnt. Josef wird dabei u. a. mit Gen 49,22 als בן פרת (COWLEY, SL, S. 122, 243, 774 u. ö.), als יוסף אביכון (ibid., S. 352, 774 u. ö.), הצדיק פתור החלמים (ibid., S. 231, 277) oder דזכותו תמה (ibid., S. 731) bezeichnet und in einigen Fällen – wie in Kurzform auch hier – mit dem Königtum in Verbindung gebracht: ובשלשה ויוסף מלכה ומשה דאמר אנני (ibid., S. 123); בשלשה ובן פרת דאתקרי שמו מלך ומי נטה ידו על הש[מ]ים ויהי חשך (ibid., S. 438); בשלשה ויוסף דקם בממלכתה ובנביא הצדיק דמע דנביותה (ibid., S. 831). Der Wortlaut spielt vermutlich an auf Gen 37,8 ויאמרו לו אחיו המלוך תמלך עלינו. Die herausgehobene Stellung Josefs, der in polemischer Abgrenzung zu Juda als Stammvater der Samaritaner angesehen wird, als Oberhaupt spiegelt sich jedoch beispielsweise im samaritanischen Verständnis von Gen 49,26; Dtn 33,16 wieder: „(Die Segenssprüche) kommen auf das Haupt, Josef, und auf den Anführer, den Geweihten unter seinen Brüdern“; s. FLORENTIN, “On the Head Joseph”.